צוף מאת יערה עמנואל

סיקורה של רוית ליפשיץ-ציון

מוסיקה היא סדר מתמטי שבכוחו לרמות את הגוף ולגרום לו להאמין בקיומה של הנשמה. זה כל מה שיש.
כל מה שקיים.

צוף הוא מסע מסעיר ונועז בין סקס לרומנטיקה, בין חושניות לאהבה. שום דבר אינו צפוי. אני חושבת שנמשכתי לספר מעבר לאש, ניצוצות ותימרות העשן בזכות חוש ההומור, האירוניה והציניות של הגיבורה והדמיון והשוני כאחד, בינה לביני.

ככל שחייה שונים משלי כמזרח ממערב, כך היא דומה לי בתפישות עולם, מחשבות, תחומי עניין משותפים והומור יבש ואירוני ובמשפטים שממש יוצאים לי מהפה ומזכירים גדולות ממני כנורה אפרון, ג’ניפר ויינר ואף ריטה מיי בראון.

מור לוקחת סיכונים רבים אך דוחה את הקץ לסיכון הגדול ביותר. מערכת יחסים ואהבה. היא עורכת את צוף, מגזין יוקרתי לעיצוב, לייפסטייל, אדריכלות. תפקיד נחשק, כמובן מעל ומעבר למציאות הגשמית שלו בארץ במזרח התיכון.. מוכר לי? כן!  זו אני לא מזמן כמנהלת פרסום ויחסי ציבור בחברה יוקרתית לעיצוב, אדריכלות ולייף סטייל... התפקיד היה נחשק. המציאות קצת פחות. מזכיר לי גם את הזמנים שדיברו איתי על הזוהר בדיילות אוויר בו בזמן שידי הייתה נתונה עמוק בפח הזבל מנקה אחר נוסעים.
למור, 42,   עבר עשיר וניסיון רב במערכות יחסים שכשלו. הפסיקה להאמין באהבה. התעייפה. חברותיה נשואות, גרושות, אימהות, אך לא היא. שכשהמגזין נדרש להיכנס לעידן האינטרנט, היא נאלצת להתמודד לא רק עם עולם מושגים צעיר וזר לה, כתבת נמרצת שיכולה יום אחד לתפוש את מקומה, ספרות נוער על ערפדים הגורמת לה להרגיש זקנה, אלא גם עם גבר חדש.

עמית, 48, אלמן, מהנדס ימי ומנכ”ל אזורי באבטחת מידע בחברה בינלאומית. גבר אמיתי. חובב ים.  יודע לנהל, יודע לחזר. גם לו יש מקום רגיש ופצע שאינו נרפא. סיפורו מתגלה לאט, לאט. מור מכנה אותו  ”איש מת מהלך”. הוא מעיד על עצמו כחי, הולך לים, עושה כסף,  אוכל ניוקי ערמונים, מנהל חברה, מגדל שני בנים גדולים בני 20 ו-21  בקשר נפלא וזהו. אין לאף אישה סיכוי בחייו מעבר לסקס שחלקו אפל וקיים בכדי לשכוח.
בפגישתם הראשונה במשרד נשק לה לפתע נשיקה כה מסעירה שנדמה לה שהוא סוד מכוכב אחר.

שניהם כביכול אינם מוכנים להסתכן, שניהם קברו את הרומנטיקה כל אחד בדרכו.

מסעם באיטליה מרתק וסוער הלוקח אותנו להפתעות בכל פינה אך בניואנסים קטנים המשפיעים פי כמה מג’סטות גדולות. ממש סיפור בתוך סיפור. הקשר מעמיק ומילים נאמרות. גם השתיקה מדברת.
“יש סקס שהוא מנוחה. רציתי לנוח, לשקוע לתוך זה, לתוך הרכות הזאת ולישון. וכך היה.”

למור יש תאוריה והשקפת עולם כמעט על כל דבר:

“שני כוחות מניעים את העולם, סקס וכסף, סקס ועצמה”.
מכנה את מעשי האהבה של עמית כ”רקדן מחול יפני”.
“היאכטה הטובה ביותר היא היאכטה של החברים שלך. כן, בדיוק. הילדים החמודים ביותר הם הילדים של החברות שלך”. 
 ”העיתונות המודפסת  אולי תמות יום אחד, אבל תסמכו עלי, מגזיניי הכרומו  לא ימותו אף פעם. האינטרנט לא יהרוג אותם, אותנו. למה? בגלל החלומות, כמובן! נייר כרומו הוא הזמנה לאושר”.   
חיי נפשי שאני (!) אמרתי את זה בגיל 16 בו החזקתי את הווג הראשון שלי ועוד לפניו עם סבנטין. חלומות. 
אינך יכול לקנות משקפים ב 3000 דולר אך רייח הכרומו המבריק הוא פרומיל העושר האגדי. שנים הסנפתי את המגזינים בטרם הרכישה, ליד הקופה, עצמתי עיני וחלמתי חלומות.
היא אפילו הספיקה בדייט תחת שכרות לספר שאריח  60X 60 היום הוא סטנדרט, פחות מזה הולך רק לחיפוי קירות ושיש חברון הכי נחשב  אבל סופג כתמים ודורש עיבוד מיוחד בבית הלקוח.. התאחדנו שוב, היא ואני.  לקחה את עבודתי שלי במשך 11 שנה בחברה לעיצוב הבית ברצינות ועוד לפני מעשה אהבה שדומה לכישוף.

 ”זה לא שאני לא רוצה אהבה, אני פשוט לא מאמינה בה. אהבה היא חץ שמתמיד במעופו עד אין קץ”….”חץ אינו יכול להתמיד במעופו לעולם”.
 (את זה היא  למדה מפיסיקאי מ- MIT. המקום בו נולד המונח ” אהבה חופשית” בשנות ה -60 ).

נהניתי להזדהות עם עבודתה ולחוות יחד כיצד גליון מאי קורם עור וגידים.  היא שוזרת ויוצרת חלומות על גבי נייר הכרומו, עורכת כתבות על יעדים קסומים, רחוקים וקרובים, מדווחת על ספרות נוער חדשנית, מצלמת הפקות אופנה שובות עין וכותבת על עיצוב, נושא בו אני מתמחה בכתיבתו כבר 15 שנה. חלומי כעורכת ווג מתגשם כאן אצל מור. הבלוג שלי קם לתחייה מחודשת במגזין צוף. גוון גליון מאי נקבע כתכלת – בתולי, אביבי, עדין לא הקיץ היוקד, החודש המבטיח הבטחות אופטימיות בספרות.

“העולם יכול לעמוד מלכת, אך העבודה תתגלגל לנצח”..
 ”כשגברים אומרים “רעיון מצוין” הם מתכוונים לדבר אחד, גם אם יש לו אינסוף ואריאציות: היא: “לא צריך לחשוב רחוק, בא נהנה מהרגע”. הוא: “רעיון מצוין”.”
“עכשיו נחזור לאביב מלבלב שאינו אלא רמז לצחיחות המהבילה שבדרך”.  עוד משפט שממש יצא מפי. שדות זרים תמיד יותר ירוקים בעיניי והכל שם עוד אפשרי בעוד שכאן במקום שבתי לרוב חסום, סגור, צחיח ופרובינציאלי.
“מוסיקה היא סדר מתמטי שבכוחו לרמות את הגוף ולגרום לו להאמין בקיומה של הנשמה. זה כל מה שיש. כל מה שקיים”. עוד מרחשי ליבי. לא בכדי אני מוסיקאית וילדי ממשיכים אותי. כשהמוסיקה חודרת לגוף הנשמה מתעוררת ועושה בו שמות. ואז, הגוף מתחיל להרגיש את הנשמה ושניהם עולים יחד למשהו שדומה לאהבה?
ספר קצר ונפלא!

רווית היא בלוגרית בסלונה. עקבו אחרי הבלוג שלה כאן --> סגנון והשראה עם רוית
לרכישת הספר --> צוף