מלכת היופי של ירושלים מאת שרית ישי-לוי

סיקורה של קרין

האם הקללה של הנשים של שושלת ארמוזה הנשואות לגברים שלא אוהבים אותם תשבר? האם זה הגורם ליחסים הקשים עם הבנות? האם יופי הוא הבטחה לאהבה? סאגה משפחתית של אהבות אסורות, תשוקות, משברים, מערכות יחסים מורכבות בין הורים לילדים ועוד.

ספרה של שרית ישי-לוי הינה סאגה משפחתית סוחפת ומרגשת, שמתמקדת בשלושה דורות של שושלת ארמוזה. מאחוריה סיפור של שושלת נשים החיות ללא אהבת בעליהן ומורכבות יחסיהן עם בנותיהן אך לא רק, הקורא נחשף גם לצד הגברי, לתחושות שלהם, לרגשות שלהם ולעולמם הפנימי.
ארמוזה בספרדית זה יפיפיה. ואכן זו שושלת של אנשים יפיפים שמתחילה בגבריאל, ממשיך בלונה (מלכת היופי של ירושלים) וממשיך בגבריאלה אבל, למרות יופיים, לא קל להם באהבה.
הספר דן במושגי האהבה, התשוקה, וההורות. ומעבר לכך, אנחנו נחשפים לרבדים הכלליים יותר של המצב במדינה (לפני קום המדינה) ומלחמת השחרור, המצב בירושלים (המצור הכבד על ירושלים), היחסים בין העדות השונות (אשכנזים, ספרדים ומי אמר כורדים???) דבר ההופך את הרומן הזה לציורי, היסטורי ונוסטלי להרבה קוראים.
וכן, חלק מהמקומות המוזכרים בספר עדיין קיימים.

מלכת היופי של ירושלים הינה לונה, בתה של רוזה ואמה של גבריאלה. כפי שהיא מתוארת: ”היה קשה לא להעריץ את לונה היפה, שיותר מכול אהבה להתלבש, לצחוק ולרקוד. היא אכן היתה יפיפיה, בלי ספק מלכת היופי. שמלתה היתה צמודה למותניה והבליטה את חמוקי גווה, שערה היה עשוי בקפידה.”
אך מצד שני, לונה מתוארת כבחורה שיטחית ומרוכזת בעצמה. ”אוף לונה, אני לא יכולה לשמוע אותך, האדמה בוערת, כל ההיסטוריה של עם ישראל מונחת על כף המאזניים ואת מדברת על חתונות”- רחליקה ללונה. “את, כל מה שמענין אותך זה כלום, הבגדים יפים ואודם על השפתיים, את בחורה שטותית”.
לונה היתה קשורה קשר הדוק מאוד לאביה, שעל שמו שהיא קראה לבתה, אך מאמה היא סלדה והתאכזרה אליה כל חייה. כך, גם קרה לה עם ביתה שלה. אך, היחסים בין האמהות לבנות לא כה פשוטים. לרוזה לא היה מקום בלב לבתה לונה כשהיא נולדה. בנה נפטר זמן מועט קודם וליבה היה סגור. וכך, הקשר ביניהן היה עויין גם מצד רוזה.
רוזה מביטה בשתי בנותיה וחושבת: כפרה דה עוונות, כמה החיים שלי היו יכולים להיות טובים בלי לונה, ואז תיכף ומיד היא מוסיפה טפו טפו טפו, פישקדו אי לימון, חס וחלילה שלום, אני צריכה לשטוף לעצמי את הפה במים ובסבון כמו שאני עושה ללונה בכל פעם שהיא מתחצפת. אלוהים שמור אותי מהמחשבות האלה, איזו מין אמא אני, היא מייסרת את עצמה.
כמו אמה גם לונה לא היתה אמא חמה ואוהבת. היא בקושי טיפלה בה מהרגע שנולדה והילדה גבריאלה התיחסה אליה במרדנות.
כפי שגבריאלה מספרת על לונה: “מעולם לא הצלחתי לנער את הכעס ואת האכזבה מאמא שלי שעם כולם היא צוחקת ובכולם נוגעת. רק לא בי. למה לא ידעה אמי הורתי להראות לי אהבה?”
אישה משונה, חשב אבי, בקושי מטפלת בילדה, בקושי מתייחסת אליה, ורוצה בשבילה את הכי טוב.
האם המרדנות של גבריאלה נבעה מאופיה הקשה או מחוסר אהבה והזנחה מצד אמא? כמו גם יחסה של לונה לאמה?
גבריאלה מתארת את אמה: “אמא שלי העריצה שחקני קולנוע, ובראשם פול ניומן וג’ואן וודוורד, דוריס די ורוק הדסון, ואני חלמתי שיום אחד אסע להוליווד, למרות שלא ידעתי איפה זה הוליווד, ואחזור שחקנית קולנוע מפורסמת, ואז אמא תפסיק לקרוא לי “חורנית” ותפסיק להגיד שאני משונה מכל הבריות ואיך נולדה לה ילדה כמוני”. מצד אחד גבריאלה עשתה ללונה חיים קשים, אך מצד שני היא רצתה לזכות ממנה בהכרה ובחיבה.
לאחר מותה של לונה, היא אף מצליחה להבין את יחסה של אמה:” אמא שלי, כמה לא היה לה ראש לא בשבילי ולא בשביל רוני, כמה לא התאים לה להיות אמא לשני ילדים, כמה רצתה להיפטר מאיתנו בכל הזדמנות וללכת אלוהים יודע לאן…היא עשתה הכל כדי להשיב את נעוריה שנלקחו ממנה ביום שבו התחתנה עם אבא שלי, עשתה הכל כדי להשיב את גופה המפואר שהתקלקל ביום שנכנסה להריון והביאה אותי לעולם, כך שמעתי אותה אומרת לרחליקה, איך שהמלחמה הארורה הרסה לה את החיים ואת הבריאות, איך שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה פעם לפני המלחמה, לפני הפציעה, לפני החתונה, לפני הלידה, כשהיתה מלכת היופי של ירושלים.”

את כל הרומן אופפת עננת הקללה של נשות משפחת “ארמוזה”.הקללה של נשים שלא אהובות על ידי בעלן.

רוזה, יתומה שנישאה “כעונש” לגבריאל ממשפחה עמידה וטובה. במהלך כל נישואיה בעלה לא רצה בה כאישה ורק כיבד אותה. היא אמרה על בעלה:”למה, יא רבי? למה הוא עושה לי את זה? למה הוא לא נותן לי להיות אישה בשבילו? איך, איך הוא שובר אותי לחתיכות? והכל בדרכי נועם, בשקט.”
היא תמיד הרגישה בודדה בביתה, אפילו בנותיה לא היו לה לנוחם: "היא נשענה על מעקה המרפסת ולרגע חלפה בראשה המחשבה לזרוק את עצמה לרחוב, למות ולהיפטר אחת ולתמיד מהכאב הזה שבעלה ובנותיה גורמים לה, מתחושת חוסר השייכות, מהיתמות, שהיא מרגישה מהיום שבו מתו אמה ואביה ועזבו אותה ילד בת עשר עם אחיה בן החמש לבד בעולם."
גם לונה, נישאה לדוד, שהתחתן איתה כדי לשכוח מאיזבל היפה, שאותה השאיר באיטליה. דוד מעולם לא הצליח לשכוח את איזבלה ובינו ובין לונה עם הזמן נוצר נתק ריגשי ופיזי שרק הלך וגדל עם השנים. דוד אמר לעצמו: “הוא נשוי לאישה הכי יפה בירושלים, אז למה לעזאזל הוא לא מאושר איתה?”.
הדור השלישי, גבריאלה, מפחדת ממערכת יחסים טובה עם אמנון. היא מפחדת שברגע שתרצה בו הוא יפסיק לרצות בה. כפי שהיא אמרה: הקללה של בנות משפחת ארמוזה. סבתא שלי רוזה אמרה לי שהנשים במשפחת ארמוזה קוללו כך שהגברים שהן רוצות לא רוצים אותן ,ולהיפך.
אף פעם לא חשבתי שחיי יהיו דומים לחייהן של הנשים האומללות של משפחת ארמוזה. כל חיי הקצרים עשיתי הכל כדי להינתק מהחוט הקושר אותי ללונה אמי, כל חיי ביקשתי לברוח מגורלן של רוזה ומרקדה.

ומה לגבי הצד הגברי במשפחת ארמוזה?

מרקדה, אמו של גבריאל, השיאה אותו לרוזה כ”עונש” על מות אביו, שהיא האשימה את גבריאל בו. גבריאל התאהב באשכנזיה כחולת עיניים, ולמרות רצונו של אביו התכוון להתחתן איתה. אך,מר הגורל רצה אחרת…אביו נפטר עוד באותו הלילה והחשש שהוא זה שהרג את אביו ליווה אותו במשך כל חייו. אמו לא סלחה לו על כך והשיאה אותו לרוזה, האישה היתומה, חסרת הכל והלא יפה בלשון המעטה…
גבריאל לא אהב לשכב בחוסר מעש ולא אהב את המחשבות שהיו מתגנבות לראשו. הוא לא אהב לחשוב על חייו, לא רצה להיזכר ברוח’ל, לא היה יכול להכיל עוד את הכאב הזה במעלה בטנו שהיה אוחז בו בכל פעם שחשב עליה. הוא לא רצה לחשוב על חייו עם רוזה היתומה המגושמת שכפתה עליו אמו. היא היתה אישה טובה אבל הוא לא הצליח לחוש אליה כל רגש לבד מרגש החובה…נכון, היו לו הילדות, הן היו משוש חייו, אבל האם מספיק לו לגבר להיות אבא כדי להרגיש שהוא חי? והיה לו גם הכבוד, הכבוד של הקהילה, הכבוד של הסוחרים בשוק, הכבוד של השכנים, הכבוד של המוכתר ושל בני משפחתו, כולם עשו לו כבוד, חוץ מאמא שלו…הוא לא סולח לה כי הטילה עליו אשמה כבדה כל כך. האם באמת הוא שהרג את אביו? האם רוח’ל והוא אשמים במותו של אביו מהתקף לב באישון הלילה?

כמו גבריאל, גם דוד, בעלה של לונה, חי בתחושת החמצה לאישה שאותה אהב. שניהם ראו באישה ההיא את האהבה האמיתית, את התשוקה. אך,שתי האהבות האלו היו לא אפשריות. האחת “אשכנזיה” דבר שלא תאם בזמנו חתונה לגבר ספרדי ; והשניה, איטלקיה נוצרייה החיה באיטליה.
ניתן לראות דרך תגובתו של מואיז לדוד את הדיון בספר על אהבה. מה זו אהבה…
“אתה יודע מה זאת אהבה ,דוד?” אמר מואיז בשקט, “אהבה זה לבחור באשתך כחברה לחיים, כאישה שאתה רוצה לבלות איתה את שארית חייך, כאישה שתלד את ילדיך. אהבה זה להקים ביחד בית, לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להביא פרנסה, לגדל ילדים, זו אהבה. האהבה שאתה מתגעגע אליה היא פנטזיה שהתאימה למשהו שלא היה מחזיק יום אחרי השחרור מהצבא הבריטי, משהו שלא היה שורד רגע אחרי שהיית מביא אותה לירושלים. תתעורר, חברי כאח לי, תפסיק להתגעגע למשהו שאף פעם לא היה שלך. תהיה מציאותי, תקבל את מה שיש לך”.
מה שמעניין, שלונה שאהבה יופי ואסתטיקה התאהבה דוקא בגידי, נכה המלחמה, שלמרות נכותו, היא ראתה בו גבר שבגברים.דווקא איתו היא חשה אהבת אמת.

הרומן מתחיל ונגמר מנקודת מבטה של גבריאלה.האם היא תצליח לשבור את הקללה? האם היא תסלח לאמה? האם היא תקבל את עצמה?

את זה תצטרכו לקרוא בעצמכם.

קרין היא בלוגרית בסלונה.עקבו אחרי הבלוג שלה כאן --> הבלוג של corny
לרכישת הספר --> מלכת היופי של ירושלים