גן המכתבים מאת אליסון ריצ’מן

סיקור אורח של קרין

בכל יום חיכתה דאליה לבואו של מכתב חדש, ואחרי שסיימה לקרוא אותו לקחה מספריים וגזרה את השוליים כדי לקבל צורות קטנות ומיוחדות. לפעמים היו מגיעים שניים או שלושה מכתבים באותו יום. את כל המכתבים היא גזרה והדביקה, עד שצמח לאורך הקיר שיח מטפס יפהפה של מכתבי אהבה.

ספר על מילים ולחן, על מוזיקה וספרים, שחושפים את הנפש ומאפשרים תקשורת, גם לאלו שלא יודעים ויכולים להכביר במילים.
הספר עוסק בצפנים של הלב ובצפנים שמעבירים כדי להציל את המדינה בימים טרופים שבהם שרויה איטליה הפשיסטית בזמן מלחמת העולם השניה.
אף שהספר מתמקד בעיקר במסרים מוצפנים ששמשו את המחתרת האיטלקית במלחמת העולם השניה, הוא עוסק גם בתקשורת בין אנשים באמצעות מבע עיניים ושפת גוף בלבד, באפשרות לספר סיפור בלי להגות אף מילה.

גיבורת הסיפור היא אלודי, ששמה מצטלצל עם מלודי (מוזיקה). אלודי, היא נגנית צ’לו מחוננת עם זיכרון יוצא דופן.
כבחורה ביישנית ומופנמת היא מתקשרת דרך המוזיקה שלה. היא קוראת רגשות ומביעה רגשות דרך צלילים ולחן. היא הכירה את אביה דרך המוזיקה שלו טוב מכפי שהכירה אותו דרך מילותיו.
גם הוא, כמוה, דיבר מעט מאוד. לא מפני שלא היו לו מחשבות או רגשות. אולי משום שהיו לו יותר מידי מהם. אביה של אלודי אף אומר לה: “מוזיקאי תמיד יודע מה מתרחש מתחת לטקסט. בואי לא נדבר על זה יותר”.

אלודי מתאהבת בלוקה, אשר מוכר ספרים. לוקה מתקשר דרך ספרים, הוא מעביר דרכם צפנים, גם צפנים עבור המחתרת האיטלקית וגם את הצפנים שבלב. בדיוק כפי שאלודי למדה לעשות עם המוזיקה שלה בתקופה זו. היא הופכת ל”בלדרית” של המחתרת ומעבירה בנגינתה צפנים.
אלודי מכניסה אל לוקה לעולמה המוזיקלי ולוקה חושף אותה לעולם הצפנים של הספרים.
בפעם הראשונה שהם נגעו זה בזה, הם לא נגעו זה בזה, אך נשמותיהם תינו אהבים. דרך המוזיקה שלה, בפעולה מקודשת ואינטימית במיוחד, היא מסרה ללוקה את הצופן הנסתר שלה עצמה.
לוקה מסביר לאלודי ” אפשר להגיד שהבנתי מגיל צעיר שבכל ספר טמון צופן ורציתי להיות מסוגל לפענח אותו.” ועל זה היא ענתה לו ” ועכשיו במקום לפענח צפנים אתה יוצר אותם.”
דרך לוקה אלודי לומדת להשתמש בספרים, לקרוא מהם צפנים הן עבור המחתרת והן עבור חייה.לוקה נותן לאלודי את הספר “הנסיך הקטן”, שהופך להיות עבורה מדריך להישרדות אחרי אובדן ושברון לב. היא לומדת מספר זה ,שכשמאבדים משהו אהוב, הרעיון שהאהבה ממשיכה להתקיים, גם אם לא רואים אותה או נוגעים בה, עוזר לשאת את הכאב.

אנג’לו מתאהב בדאליה, מוכרת הלימונים. הוא מלמדה לקרוא ולכתוב, כדי שיוכלו להיות בקשר בזמן לימודיו ובזמן שירותו הצבאי.המילים הכתובות הופכות להיות דרך התקשורת שלהם.
אנג’לו אף אומר לדאליה :” לעולם לא תהיי בודדה אם יהיה לצידך ספר.”.
דאליה נפרד מאנג’לו לפני שהוא נוסע לאתיופיה לשרת בצבא כרופא. היא אומרת לו “אני אוכל לצפות את קירות חדר השינה במכתבים שלך.”
והיא אכן ביצעה זאת. דאליה החזיקה את המכתב בידיה ועצמה את עיניה. היא הרגישה את נוכחותו מבעד למילים, והמרחק ביניהם התפוגג. וברגע נדיר זה של שלווה ידעה דאליה בדיוק מה בכוונתה לעשות. היא תהפוך את הערתה האגבית באוזני אנג’לו למציאות. היא נעמדה והניחה את המכתב על המיטה.
חדר השינה היה הסוד הקטן שלה, ודאליה סגרה את הדלת שלו בכל פעם שמשהו מהמשפחה בא לבקר אצלה.
עד החודש האחרון להריונה כבר היו כל ארבעת קירות החדר מצופים בששת חודשי מילותיו של אנג’לו. ואז הביטה דאליה בתקרה והחליטה לקשט גם אותה… ורק אחרי שכיסתה גם את התקרה, נמלאה דאליה תחושה של שלמות שהזינה את רוחה ואת רוח התינוק. כיח כעת יכלה לשכב על גבה במיטתה ולראות את אהבתו של אנג’לו בכל אשר תביט. כתובה כמו היו אלה דפים שנתלשו מתוך רומן ונפרשו כמו כנפיים על פני כל סנטימטר של חדרם.
היא כתבה לו מכתבים על נייר מבושם. לעיתים תחבה לתוך המעטפה פרחי לימון- כך יכלה, ולו בריח בלבד, להרחיק ולהיות לצידו.

שני סיפורים האהבה האלו, של אלודי ולוקה ושל דאליה ואנג’לו, הסתיימו בצורה טראגית. מתוך כאבם, אנג’לו ואלודי ניפגשים. אנג’לו מציל אותה מהשוטרים הגרמנים בנמל, מתוך כאבו שלו על אובדן אישתו.
הוא אף אומר לה: “אפשרת לי לתקן את המעוות. לדאוג לאישה ולילד שזקוקים להגנה”.
אלודי הרגישה שהיא רועדת, ויודעת שגם דבריו אלה הם אחד המסרים של הספר. היא הפכה לשושנה שלו. בדיוק כמו בספר הנסיך הקטן.
דרך הקריאה והמוזיקה, גם סיפורם של אלודי ואנג’לו נארג ונשזר. הוא אינו אומר דבר. היא מביטה בו. תווים ומילים, דברים שמרחפים על הדף,הם קלים לקריאה. אבל פירושו של מבט עיניים הוא קוד עתיק.
הוא מתחיל לקרוא, והיא מגלה שקולו שונה מן הפעמים הקודמות שבהן הקריא לה. כי עכשיו אנג’לו קורא לא כמו מספר סיפורים, אלא כמו מוזיקאי. היא שומעת את נעימת קולו ונזכרת בכלי הנגינה שלה שאבד לה זה מכבר.
דרך אהבתה של אלודי לספרים אנג’לו מצליח להתחבר ולהתאהב בה.
אנג’לו שנים ניסה להיעלם בתוך הספרים שלו, לקבור את כאבו בקריאת סיפור של משהו אחר. עכשיו כשהוא הופך את דפי הרומן, הוא מגלה שאינו קורא עוד רק כדי ללכת לאיבוד, אלא כדי להתחבר לאישה החדשה והזרה הזאת היושבת מולו. המילים והמשפטים אורגים יחד לא רק סיפור שלם , אלא סיפור חדש. זה שבינו לבין אלודי.
הוא רואה שהיא נמשכת לספרים שלו. מציצה בכותרות כשנדמה לה שאינו רואה, ומנסה לגעת בכריכות בהיחבא, למשש באצבע את שולי הדפים. גם דאליה שלו אהבה ספרים. הנייר, הריח, הטקסטורה, אפילו תצוגת המילים בדף. כל אלה היו מבחינתה צורות של יופי. ודבר אחד הוא ידע: לאישה שאוהבת ספרים יש נפש חולמנית, וכל סיפור שהיא קוראת נארג בסיפורה שלה.
החדר שדאליה בנתה לאנג’לו הופך להיות הזכרון המשותף של אנג’לו ואלודי. אלודי לא פחדה מהחדר. להיפך, הוא ריגש אותה עמוקות. גם היא עדיין נשאה בתוכה את אהבתו של לוקה, ויכלה לצטט את מילותיו כאילו היו מכתבי אהבה המצפים את קירות ליבה.
אנג’לו התרגש עד עמקי נשמתו לראות אותה גוזרת וכורעת עם קערית דבק ומצפה את הקירות בפיסות היסטוריה משלה, מדביקה אותן בזהירות בחללים שלא לכסות את המכתבים ששלח לדאליה. הוא הרגיש כאילו הזיכרונות שלו והעתיד שלו מתמזגים לכדי ישות אחת.

דרך המוזיקה ואהבתה למוזיקה אלודי מצליחה אף להציל את עצמה כאשר היא כמעט ונחשפה בפני הקונדנט בפורטופינו. כאשר הקומנדנט הבין שאלודי מבינה במוזיקה ואף מנגנת הוא מביט בה לא כמו באסירה שהובאה לחקור אלא, למרבית הפלא, כשותפה לחיבתו לבאך.
כשהיא מנגנת לו,היא אינה רוצה לבזבז את נשימתה על מילים. היא יודעת שתוכל להציל את עצמה רק אם תפיח חיים בכלי הזה.

ומה נותר עוד לומר,ספר על גן של מילים והמון פרחי לחן.

קרין היא בלוגרית בסלונה.עקבו אחרי הבלוג שלה כאן -->  הבלוג של קרין