רומן רומנטי מאת סטפניה ברטולה - פרק ראשון.

רומן רומנטי | יום שני 
“בשביל לכתוב רומן רומנטי בשבוע צריך שמונה ימים”, אמרה הסיניורה לֵיאוֹנוֹרה פוֹרנֶריס בעודה מניחה את התיק הוורדרד על השולחן.
אחר כך היא הסתכלה עלינו כאילו כדי לומר: אני לא רוצה לשמוע צחקוקים, ובאמת אף אחד לא גיחך, ישבנו שם כמו חמישה-עשר דגים אילמים, אנחנו שנרשמנו לסדנה איך לכתוב רומן רומנטי בשבוע.
בעודה פושטת את הז’קט (הוורדרד) ומברישה קלות את השנצים הצחורים של החולצה, הבחורה השחרחורת שיושבת שני מקומות אחרַי מצאה את האומץ להתנגד: “אבל הקורס נמשך רק שבוע. בעצם, חמישה ימים, מהיום עד יום שישי.”
“הו, לא, אתם טועים, הוא נמשך שמונה ימים. שישה ימי עבודה ובנוסף שבת וראשון. מהיום עד יום שישי, וגם יום שני הבא.”
“זה לא כתוב בתוכנית.” הגברת הנמרצת שלובשת מעיל טייסים מנפנפת בעלון חוג הקוראים שבו, בין אירועי החודש, מופיעה הסדנה שלנו שחור על גבי לבן. מה-24 עד ה-28 באוקטובר.
“זה לצורכי פרסום. זה חסר משמעות. כאן בחוג הקוראים חשבו שהכותרת איך לכתוב רומן רומנטי בשבוע תהיה יעילה יותר משבוע ועוד יום שני. אלה מביניכם שבאמת רוצים לסיים את היצירה צריכים להתייצב גם ביום שני הבא. לא צפויה העלאה במחיר. העלות של יום שני נוסף כבר נכללה”.
בשלב הזה התחילו כולם יחד לדבר ולמחות. מישהי לקחה חופשה שתספיק בדיוק בשביל להשתתף בסדנה הזאת, והיא לא יכולה לבקש יום נוסף. ביום שני הבא, יתפוצץ העולם, היא חייבת להגיע לעבודה. הבחורה השחרחורת אומרת שהיא מבּיֶילָה ויש לה שני ילדים קטנים ואיך אפשר. אחד משלושת הזכרים (יש לנו שלושה זכרים!) טס בשבת לזַנזיבַּר לשבוע. זנזיבר, זנזיבר… אני מנסה להיזכר איפה זה כי ממילא אין לי מה לומר.
מבחינתי עוד יום שני זה מצוין, אני רק צריכה להחליף את המשמרת עם מַריסה. מה שחשוב הוא שהמחיר כבר כלול, כי אין לי הרבה כסף וכדי להירשם לקורס הזה שמתי איקס על מעיל חדש. הייתה לי תוכנית כזאת, לקנות לעצמי מעיל חדש, אבל זאת הייתה יותר גחמה מאשר תוכנית, כי המעיל הישן שלי עדיין שימושי מאוד.
כעבור זמן קצר כולם נרגעים, וליאונורה פוֹרנֶריס סיימה להתארגן. היא חוזרת ואומרת שמבחינתה לא השתנה דבר, שאם אנחנו רוצים לבוא רק שבוע ולהשאיר את הרומן לא גמור, לה עצמה אין שום דבר נגד הבחירה הזאת. גברת טייסת, שהיא מנהיגה טבעית והדבר בולט לעין, מציעה: “אנחנו לא יכולים לכתוב רומן יותר קצר?”
“אנחנו כבר כותבים רומן יותר קצר,” תוקפת אותה המורה שלנו. “במלודי קלאסי יש עשרה פרקים שכל אחד מהם בן שנים עשר עמודים ובסך הכול מאה ועשרים. למלודי שלנו יהיו שבעה פרקים שכל אחד בן עשרה עמודים ובסך הכול שבעים. תבנית תמציתית, שיחד עם זאת תאפשר לכם ללמוד את הטכניקה כדי שתוכלו להשתמש בה בתבנית יותר נרחבת”.
לאחר המילים האלה באים כמה רגעי שתיקה. זה קורה לפעמים, מול משפטים מעשיים מושלמים להפליא.
“ועכשיו קחו נייר ועט.”

שמונה מאיתנו מוציאים מחשבים, שבעה שולפים מחברות או בלוקים לכתיבה. ליאונורה פוֹרנֶריס לא מגיבה. היא לא אישה שיכולה להרשות לעצמה לבזבז זמן: תחת שם העט מֵייבִיס גלֶנגארי היא כתבה ארבעים וחמישה מלודי בסדרות Romantic, Destiny, Chance, Medical ואופקים רחוקים.
כדי להתכונן לקורס הזה קראתי המון מלודי, כשאני מנצלת את היתרון שבעיסוקי כספרנית. הספרייה שאני עובדת בה נמצאת בסַן מַאוּרוֹ טוֹרינֶזֶה, קהילה במחוז טורינו. היא קטנה אבל לא חסר בה דבר, גם לא ספרי מלודי, שלמעשה לא שואלים אותם הרבה. ספרי מלודי וספרי המתח של מוֹנדַדוֹרי (הוצאת הספרים הגדולה ביותר באיטליה) חיים חיי מחתרת מסוכנים על העגלות, אין להם מקום על המדפים.
הם לא נמצאים בקטלוג, אין להם עטיפות, והלקוחות של הספרייה יכולים לקחת אותם בלי לחשוב על זה יותר מדי. אני אף פעם לא יודעת איך לקרוא להם, אני יודעת שלקוחות לא נשמע טוב, אבל אני בוודאי לא יכולה לקרוא להם מטופלים. כנראה שהמונח הנכון הוא “מבקרים”.
ועכשיו אני מוכנה. מוכנה גם אני לכתוב את המלודי שלי. אני לא חסרת ניסיון בחוויות ספרותיות, השתתפתי בקורס ערב בבית הספר הוֹלדֶן בטורינו, למורה קראו אֶריק מינֶטוֹ, ועשינו גם טיול יחד, בטורינו, במשך חמש שעות ותשע עשרה דקות. במהלך הקורס כתבתי סיפור בשם מארק בּוֹלאן מהטי-רֶקס.
זה משום שאני בת 58, וכשהייתי צעירה הכרתי אותו. אבל אני לא מדברת על זה למקרה שמישהו יקרא את הסיפור, ואז לא תהיה יותר הפתעה. אבל אני לא מאמינה שמישהו יקרא אותו: לסיפורים שכותבים בקורסים בבית הספר הוֹלדֶן אין תפוצה רחבה.
הפה שלי מתמלא רוק ועורי מצטמרר למחשבה שאכתוב מלודי אמיתי. סיפור אהבה מרתק בהדרכת ליאונורה פוֹרנֶריס! אבל עכשיו אני צריכה להתרכז, כי ליאונורה כבר נכנסה לעומק הקורה.
“הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות”, היא אומרת, “הוא לקרוא בתשומת לב את ההערות שלי. אני אמסור לכם אותן בחלקים, כדי לכוון את העבודה שלכם צעד אחרי צעד. כמובן שתקבלו רק סדרה של נקודות ציון כלליות, ולגבי כל ספק או הרחבה תוכלו לפנות אלי.
אבל אם מפרשים אותן היטב…”, וכאן היא עוצרת ושולחת בנו מבט מהול בבוז צורב, כאילו היא מפקפקת מאוד ביכולת הפרשנות שלנו, “הן אמורות להספיק לכם בתור התחלה. החלק הראשון מספק לכם מידע כללי ומציג בפניכם את שלושת מצבי הבסיס של המלודי. בבקשה.”
בשעה שהיא מדברת היא עוברת בינינו ומוסרת לכל אחד מאתנו כמה דפים. אחר כך היא חוזרת למקומה ושותקת בזמן שאנחנו קוראים. מעולם לא ראיתי מישהו שותק שתיקה כל כך דחוסה.
היא לא מסתפקת בכך שאינה מדברת, נדמה שהשקט נובע ממנה, כלומר, בדרך כלל השקט הוא סביל, היעדר מילים או צלילים, אבל השקט של ליאונורה פורנריס הוא פעיל, מוחשי, כמו קצף, זהו, כן, כאילו יוצא ממנה קצף של שקט.
ועטופה בקצף הזה, אני קוראת.



 לרכישת הספר ---> http://goo.gl/xUQnMT