ללכת בדרכך מאת ג'וג'ו מויס.

אתן שומעות את זה?
את השקט?
זו אני מנסה להפוך רגשות למילים ולא יודעת איך. לא יודעת מאיפה אפילו להתחיל.
מכירות את ההרגשה שאתן בסערת רגשות ומישהו שואל אתכן "מה קרה? הכל בסדר?" וכל מה שאתן מצליחות לחלץ הוא ערימה של מילים שאין להן קשר אחת לשנייה.

סיימתי את "ללכת בדרכך" ביום רביעי בלילה ומאז אני יושבת מול הסקירה ולא יודעת איך ומה לכתוב.
נראה לי שאולי מההתחלה:

לואיזה בת ה-27 מסיימת את עבודתה בבית הקפה בו עבדה במשך 7 שנים לאחר שבעליו עוזב חזרה לאוסטרליה. היא מגיעה מהמעמד הנמוך באנגליה ועבודתה עוזרת לפרנס את הורייה ואחותה.
לאחר מסע של כמה שבועות במרכז התעסוקה (שכולל גם הצעה לעבוד כחשפנית ועבודה של כמה ימים במפעל עופות שהשאיר אותה עם סיוטי לילה) מגיעה הצעה פרטית לעבוד כמטפלת לאיש נכה.
היא מתחילה לעבוד בבית גרנטה המשקיף על הטירה (הטירה הזו תכנס לכם ללב ממש כמו הסיפור עצמו) שהוא הבית של משפחת טריינר ומגלה שהאיש הנכה שהיא הייתה בטוחה שעומד להיות איש זקן הוא בחור בן 35.

וייל טריינר הוא בעל חברת מצליחה שקונה ומוכרת עסקים. תאונה נוראית משאירה אותו משותק בארבע גפיים עם יכולת מוגבלת מאוד באחת מידיו.

המפגש בינהם מתחיל בצורה לא טובה. וויל הפך להיות ציני לאחר התאונה הנוראית שהותירה אותו נכה. הוא היה מישהו שחיי את החיים במלואם- עסק מצליח, חברה יפה, טיולים ברחבי העולם ועכשיו כל מה שנותר לו הוא להיות כלוא בתוך הגוף של עצמו ותלוי באנשים אחרים.
לאט, לאט וויל ולואיזה מתקרבים כאשר היא לומדת לא להתרגש מהיחס שלו והוא לומד להכיר אותה.

את הסיפור מלוות דמויות רבות.
הוריו של וייל, הוריה של לואיזה ואחותו, סבה, אחותה ובנה של אחותה, נתן האח הסיעודי שמטפל בוויל ופטריק בן זוגה של לואיזה שמוסיפים כל כך הרבה צבע לתוך הסיפור.
הספר מסופר מנק מבטה של לואיזה אבל מקדיש פרקים להוריו, לקתרינה אחותה ולנתן האח המטפל שלו.

ג'וג'ו מויס הצליחה לכתוב את דמותה של לואיזה בצורה שחודרת עמוק כל כך. היא דמות מצחיקה והדברים שהיא אומרת יעלו חיוך בתוך העצב ששורר בתוך הסיפור עם סגנון לבוש שייחודי לה.

"אני עוד לא רוצה להיכנס. אני רק רוצה לשבת ולא לחשוב על..."
הוא בלע רוק.
אפילו בעלטה החלקית ראיתי שנדרש ממנו מאמץ.
"אני פשוט... רוצה להיות בחור שהיה כרגע בקונצרט עם בחורה בשמלה אדומה. רק עוד כמה רגעים."


היא מבינה עם הזמן שהוריו של וויל בעצם שכרו את שירותייה כדי למלא תפקיד מאוד חשוב בחייו של וויל.

"אלה היו" אמרתי לו,  ששת החודשים הכי טובים בחיי." השתררה שתיקה ממושכת. "משום מה קלרק, גם בחיי." אז כרעם ביום בהיר,  לבי נשבר.

וכן... זה קרה. העבודה בין וויל ללואיזה התפתחה ליותר.
הספר הצליח להעביר אותי בין ייאוש לתקווה אבל גם נתן תובנות לחיים. תובנות מדהימות כמו מי אתה ומה אתה רוצה לעשות עם החיים.

"הי, קלרק," אמר. "ספרי לי משהו טוב." 

יכולתי להרגיש את המועקה, העצב, השמחה מתוך הכתיבה המצוינת של ג'וג'ו מויס.

אני מניחה שיצא לכן לשמוע על הספר ואולי גם על הסוף שלו אבל שהסיבה הזו לא תרתיע אתכן מלקרוא אותו. זהו ספר שרוב הסיכויים ישאיר אותך עם סערת רגשות אבל גם ישאיר אתכן עם התחושה שכרגע קראת ספר שנכנס עמוק כל כך ללב והולך להישאר שם לתקופה ארוכה.

הספר הזה הרס אותי לספרים אחרים והכל מתגמד לידו. אני מקווה שלא כתבתי יותר מדי. זה קורה לי שספר נגע בי כל כך שכל מה שאני מנסה לעשות הוא לנסות להעביר את ההרגשה שהייתה לי הלאה.

תסמכו עלי, טוב? תקראו את הספר הזה.

לספר באינדיבוק --> ללכת בדרכך