ללכת אחרי הלב מאת יונית עובד

סיקור אורח של לין תהל-כהן

את הספר המהמם הזה קראתי לראשונה לפני 8 שנים.
הייתי במערכת יחסים שקרעה אותי מבפנים ומצאתי את עצמי חוזרת ונשאבת אליה ומסרבת לשחרר.
חברה שסירבה לראות אותי ככה בשפל, השאילה לי את העותק שלה עם הבטחה להנאה רצופה ותובנות חדשות שיעזרו לי להתמודד עם המצב ואכן כך היה.

הספר מספר על אמה ג'ונס, בחורה בת 29, רווקה ובת להורים מאמצים שכל חלומה הוא לעבור לגור בניו יורק (הסיפור מתרחש באנגליה). היא עובדת בעבודה מתסכלת כמטפלת של גב' באום, אישה חולה וממורמרת שכל מילה שלה פוגענית ועוקצנית. כל יום עבודה היא מייחלת לסופו וסופרת את הימים שתוכל לעזוב ולהגשים את חלומה.
באחד מהבקרים שהיא ממיינת את הדואר, מתגלה לפניה חבילה שממוענת לכתובת אחרת. הסקרנות גוברת עליה והיא פותחת את החבילה ומגלה בה יומן, יומן שהופך את חייה ופותח אותה לאפיקים חדשים. ביומן היא נשאבת לסיפורן של קריקט וג'ינג'ר, שתי חברות טובות מילדות שעם הזמן הופכות לזוג מאוהב.
הן עוברות מכשולים רבים בניסיון להסתיר את אהבתן ונלחמות אחת על השנייה.
ביום נורא אחד קריקט מפרה את הבטחתה לג'ינג'ר ובוגדת ברצונות ליבה ועל כך היא מצרה כל חייה. היומן שוזר בתוכו את המילים שקריקט רוצה לומר לג'ינג'ר אך אינה יכולה. היא משתפת אותה דרך היומן בכל מה שעבר ועובר עליה ובכך מרגישה אותה קרובה אליה וחיה בליבה.
כל פרט נוסף שאכתוב כאן לגבי קריקט וג'ינג'ר יהיה ספויילר רציני. אני רוצה שתקראו, שתופתעו, שתרגישו כל מילה ומילה בעמקי נשמתכם כי רק ככה תבינו את המשמעות של ללכת אחרי הלב. בעקבות גילוי היומן וקריאתו, חייה של אמה משתנים. אירועי העבר משתלבים עם אירועי ההווה והיא מגלה תובנות שמלוות אותה בכל צעד.

קצת מוזר לי שהספר מופיע תחת "אירוטיקה" בזמן שהוא מתמקד יותר בהעצמה ובסיפור חיים אוהב ומרגש מאוד. הספר כתוב בשפה גבוהה ומיוחדת, שפה המשלבת בתוכה שירה ומילים הפורטות על מיתרי ליבנו וגורמות לנו להחסיר פעימה לא פעם.
זהו סיפור של אהבה, כאב עצום, למידה, התמודדות, תובנות אין קץ והרבה מאוד אופטימיות. שמתי לעצמי למטרה לקרוא את הספר לפחות אחת לשנה כדי שאמשיך ואחכים ושלרגע לא אשכח שללכת אחרי הלב, זו הדרך הנכונה.
הוראת שימוש חשובה: הכינו טישו והרבה!!

"אני כותבת וכותבת, ולרגעים היד עוצרת כי הזיכרון חזק מדי. השעות עוברות, המרטיני נגמר, בדלי הסיגריות ממלאים את המאפרה, ונפשי כמהה אלייך. אני בורחת אל הזיכרונות ואל הרגעים שבהם ידעתי אהבה איתך, רק כדי להזכיר לעצמי שהרגש קיים והלב עדיין לא מת. אך הבדידות והריקנות שמותירים בי הזיכרונות הורגים אותי, אהובתי. מה אעשה? מאיפה אקח כוחות להתמודד עם כל הרגשות שמתערבלים בתוכי ואין לי עם מי לחלוק אותם? איך לומדים לחיות כשיש רצון עז לחבק ואין את מי? ידיי רוצות ללטף, לענג, וגופי מתייסר בתוך פנטזיות לא ממומשות. נפשי כמהה לחיבוק, למגע של אהבה, להניח את הראש ולהרגיש יד מלטפת. עם השנים למדתי שמערכת זוגית יכולה לפעמים להותיר אותך בודד בתוכה. היו פעמים ששכבתי עם ריצ’ארד רק כדי להתענג על החיבוק, כדי לחוות את האינטימיות הרגעית שבמגע. לא ממש רציתי את הסקס, אך הבנתי שרק דרכו אוכל לממש את הצורך הבסיסי שלי במגע. הדברים האלה חסרים לי כל-כך... להתפנק אצלך בידיים ולא תמיד לגמור את זה במיטה, ללטף את ראשך, לעטוף אותך, ליהנות ממגע פשוט ונעים, כמו בלילות שהיית מלטפת את שערי עד שהייתי נרדמת. את כל זה, אהובתי, מעולם לא חוויתי עם ריצ'ארד, וכנראה לעולם לא אחווה. היום אני יכולה לעמוד על השוני הגדול שבין גברים ונשים. היום אני מרגישה את המחסור שנבע מהבחירה שלי. כשהיינו צעירות לא הבנתי את הדברים שנפשי מבינה היום. גברים מפרשים כל מגע כהכרזה על אקט מיני, ואילו נשים מפרשות כל מגע כהבעת אהבה ללא כל קשר לאקט המיני. עם הזמן למדתי לא לבקש חיבוק כשלא הייתי מוכנה לגמור את זה בסקס. היו לילות שהייתי מבקשת מריצ’ארד לחבק אותי, לאהוב אותי. איכשהו זה תמיד היה נגמר בסקס. אני לא מאשימה אותו, מכיוון שהוא לא שולט בזה. זהו היצר שבו. עם השנים התרגלתי לחיות בלי מגע. כשרציתי חיבוק, חיבקתי את עצמי. ביני לבין עצמי אני שואלת, איך כולן חיות? התשובה שעולה במוחי היא, שאולי דרך הילדים שאנחנו מביאות לעולם אנחנו מממשות חלק מתחושת החסך שלנו בחיבוק טהור של אהבה. הרי תינוקות מחבקים מהמקום שבו נולדה האהבה. אני שתויה, חנוקה מסיגריות, ובעיקר עייפה. המיטה קוראת לי. הלילות שבהם אני ישנה לבדי הופכים את השינה למתוקה יותר. הלילה אחבק את עצמי ואותך. לילה טוב, יקירתי, היכן שאת נמצאת...... "