ברקים ורעמים - סיפור קצר מאת גל ברקן

עינת חשבה על הצעידה הארוכה לתחנת האוטובוס ונאנחה בשקט לעצמה. היא כיבתה את המחשב, לקחה את התיק ופסעה לכיוון הדלת. בחדרו של דן, המנכ"ל, שהיה מול חדרה, דלק עדיין אור, והיא ראתה את דמותו בחטף לפני שיצאה. היא עבדה במשרד רק יומיים, עובדת זמנית שבאה להחליף את המזכירה שיצאה לחופשת הריון, ולא חשה צורך לברך אותו ב"לילה טוב" לפני שיצאה. ליד הדלת שכח מישהו מטריה, ועינת חשבה לרגע לקחת אותה. השמיים היו שחורים כל היום, וברדיו הודיעו על סופה מתקרבת, אבל בינתיים לא ירד גשם, ועינת החליטה לא לקחת מטריה של מישהו אחר. היא הידקה סביבה את המעיל ויצאה אל הרחוב.
דן, בחדרו, המשיך לעבוד על ההסכם שהיה טרוד בו. ההסכם היה דחוף למחר, וחוץ מזה, שום דבר לא חיכה לו בבית חוץ מבקבוק בירה במקרר. פניו היו מוארות באור שבקע ממסך המחשב, והוא היה מרוכז כליל בעבודה, ולכן, כשנפתחה הדלת הראשית בטריקה, הוא קפץ ממקומו ורץ אל הכניסה, בטוח שמדובר בפריצה.
בכניסה למשרד עמדה עינת, נוטפת מים כולה. שיערה הבלונדיני הארוך, שהיה אסוף בקפידה, היה עתה פרוע כולו ודבוק על פניה, טיפות מים גדולות נושרות ממנו אל צווארה ופניה. האיפור שלה נמרח על לחייה, ונראה היה שהגשם העז הצליח לחדור אל מתחת למעיל הדק שלבשה, והרטיב את כל בגדיה. דן לא יכול היה להתאפק ופרץ בצחוק: "ככה יצאת??"
"אני מצטערת, דן. לא התכוונתי לזרוק ככה את הדלת, אבל הרוח בחוץ איומה. תוך שלוש דקות נרטבתי כולי, ואז גם נכנסתי לתוך שלולית. יש לי שני אוטובוסים הביתה, ופחדתי שאקבל דלקת ריאות אם אשב בתחנה רטובה. יש לי פה בגדים להחלפה, וראיתי שמישהו השאיר מטריה, אז אני רק אחליף רגע בגדים ואצא."
"עינת, נכון? את החדשה?"
"כן."
"אין בעיה. אני במשרד שלי אם את צריכה משהו."
עינת נכנסה למשרדה, הדליקה את האור וסגרה את הדלת, ודן שב לעבוד על ההסכם. בחוץ ייללה רוח, גשם ניתך על החלונות וברקים האירו מדי כמה שניות את הרחוב. כשהרים דן את עיניו מהמחשב קלט שהוא רואה את עינת דרך קיר הזכוכית של חדרה. במשך היום היה הקיר כמעט אטום, אבל עתה, כשהמשרד היה חשוך, ורק בפנים דלק אור, הוא היה שקוף למחצה. עינת כנראה לא היתה מודעת לכך, כי היא הסירה את המעיל שלבשה ותלתה אותו על מסעד הכיסא, ואז הסירה את החולצה והמכנסיים, ונשארה בנעלי העקב שנעלה, תחתוני חוטיני לבנים וחזיה. דן ידע שזה ממש לא בסדר, אבל הוא לא הצליח להתיק ממנה את מבטו. היא התיישבה על קצה השולחן, הסירה נעל אחת, ואז את השניה, שפכה מתוכן את המים, ייבשה אותן בנייר מגבת ונעלה אותן בחזרה. היא ירדה מהשולחן וניגשה אל פינת החדר. כשגבה אליו התכופפה כדי להרים שקית שהיתה מונחת על הרצפה, והמראה של ישבנה המוצק עצר את נשימתו של דן לרגע. הוא לא שם לב שקם מהכיסא ויצא אל המסדרון. הוא עמד במסדרון, קפוא, כשעינת החליטה לוותר על החזיה, שכנראה נרטבה אף היא. היא התהלכה בחדר למשך מספר דקות בתחתונים ונעלי עקב בלבד, מחפשת מקום לתלות את פריטי הלבוש הרטובים.
באותו רגע האיר ברק אדיר את המשרד ושטף את המסדרון באור לבן בוהק, ועינת מצאה את עצמה מסתכלת הישר בעיניו של דן, שהביט בה מצדו השני של קיר הזכוכית. לשניה, היא נבהלה, אבל אז התגנב סומק אל פניה. הבוס הצעיר והחתיך מתעניין בה! היא לא יכלה להכחיש שבמשך כל הימים האחרונים בהתה בו בחשאי. כל עובדות המשרד דיברו עליו, וכולן היו מאוהבות בו במידה זו או אחרת. ברגע הבא כבר פסעה עינת לעבר דלת חדרה ופתחה אותה.
"אני מצטער!" אמר דן. "אני כל כך מצטער! לא התכוונתי להסתכל. פשוט עברתי פה בדרך להכין קפה, והברק הזה פתאום..."
עינת חייכה אליו. "הכל בסדר. יותר מבסדר." היא אמרה וקרצה, מנידה בראשה לעבר מכנסיו, שלא הצליחו להסתיר זקפה ענקית.
דן הסמיק עד שורשי שיערו הקצוץ. "באמת לא התכוונתי...."
"אם לא התכוונת, אז חבל."
דן הסתכל עליה במבט שואל. הוא לא רצה לעשות אף צעד לפני שיהיה בטוח שהוא הבין אותה היטב. עינת הבינה את החשש שלו, עשתה צעד אחד לכיוונו וכרכה את זרועותיה מסביב לצווארו. היא מעולם לא חשבה שיש בה האומץ, אבל אולי היתה זו הסופה שהשתוללה בחוץ, מלאה עוצמה, רטובה וסוערת, בדיוק כמו שהיא הרגישה עכשיו.
דן נישק אותה בעוצמה משלו, והיא נענתה לו. לשונו רקדה בתוך פיה, והיא השיבה לה בריקוד משלה. ידיו נשלחו לחבק אותה, לעבור על גבה בליטוף, ואז אזרו אומץ ופנו לחפון את שדיה המלאים. היא נאנחה ואז ניתקה ממנו ופתחה את כפתורי חולצתו. היו לו כתפיים רחבות וחזה מוצק של ספורטאי. הסקווש ששיחק שלוש פעמים בשבוע נתן את אותותיו. עינת העבירה על חזהו ציפורניים ארוכות ואז פתחה את מכנסיו והפשילה אותם. היא לא טעתה במה שראתה קודם. היה לו זין ענק. היא ליטפה אותו ושמעה איך דן שואף אוויר דרך שיניים חשוקות. הוא יצא מתוך המכנסיים, חיבק אותה שוב והם נעו ביחד אל תוך משרדה. ביד אחת גרף דן את כל המסמכים שנחו על השולחן אל הרצפה, ובשניה השכיב אותה בעדינות על השולחן. הוא הסיר ממנה את התחתונים ופישק את רגליה, ואז התכופף לנשק אותה שוב. "את יפהפייה!" הוא אמר, והיא הרגישה אצבע חודרת אל תוכה, ואז עוד אחת. היא גנחה, והוא החל לעסות את הדגדגן שלה בעזרת האגודל שלו, כשהאצבע והאמה נכנסות ויוצאות מתוכה, שוב ושוב ושוב. עינת ייללה והתפתלה, אבל היא היתה אחוזה היטב מתחת לגופו החסון של דן, ולא יכלה להתחמק מאצבעותיו שהעבירו בה גלים גלים של עונג, שנדמה היה שעלו בקצב של מטחי הגשם, והיללות שלה התחרו ביללות של הרוח. דן הביט בה באור הברקים. ראשה היה מוטה לאחור מעבר לקצה השולחן, שפתיה היו פשוקות ועיניה עצומות. היא התמסרה לו לגמרי. הוא חייך והוציא את אצבעותיו, והיא פקחה את עיניה בשאלה, אך הן התרחבו מיד בתדהמה כשחשה אותו חודר לתוכה. היא היתה רטובה ומוכנה, אבל היא לא חשבה שהיא תהיה אי פעם מוכנה באמת לגודל הזה.
דן היה מודע לעצמו, ולכן חדר אליה לאט, בעדינות, מכניס ומוציא קודם רק את קצה האבר, ועם כל תנועה פנימה חודר קצת יותר, עד שקיבלה את כולו לתוכה. עכשיו הוא גנח. היא היתה רטובה מאד וחמה, בניגוד לעורה הקריר והיבש, וקירות הנרתיק שלה התהדקו סביבו כמו מציצה. הוא חפן בידו שד אחד שלה וצבט קלות את הפטמה הוורדרדה. הוא כבר היה מגורה מההתבוננות בה מתפשטת, ולא נדרש לו הרבה כדי להגיע לשיא, ולכן הוא האט לרגע, ושוב האיץ, פנימה והחוצה, ועינת שוב ייללה והתפתלה והוא ננעץ לתוכה יותר ויותר עמוק, יותר ויותר חזק, ואז היא זרקה את ראשה אחורה וצרחה, רעם אדיר כמעט ופוצץ את החלונות, וגם דן התפוצץ וגמר.
הוא שכב עליה, מתנשם ואחוז פליאה, והיא העבירה על גבו את אצבעותיה וחיבקה אותו.
אחר כך, הוא אמר: "איזה מזג אוויר נפלא, אבל אי אפשר להסתובב ככה בחוץ. בואי, אני אקח אותך הביתה."