הצצה נוספת לספר "צוף" מאת יערה עמנואל.

לטיזרים הקודמים --> לקטעים הקודמים.

טיזר 5 -
היה מוזר לחזור לחדר היפה שלנו בפנסיון, למצעים הלבנים, לחלון המשקיף אל הים. הרווחה שהרגשתי שם היתה פיסית. הרגשתי כמה מרחב פרוש שם לפני, כמה מקום שמור לי בעולם, כמה חופש תנועה נתון לי. הים והרוח והשמים הכחולים מעל, כל היופי של היום המעריב בהפלגה חזרה, לא הקהו את רושם הצפיפות במחנה. הדחיסות בקבינת המשאית כמו שיתפה אותי בצפיפות הזאת, עוררה בי תחושת מחנק, כיווצה את כל שרירי. הגוף שלי כמו גונן על עצמו מנוכחותם של אחרים. גם כשעמדנו על הסיפון והתבוננו בנמל המתקרב של סן מרקו, הרושם הזה לא נמחה. רק כאן, בפנסיון הריק שעמד כולו לרשותנו כולו, בהיעדר אורחים נוספים, נפתח לפני המרחב. המראות שהייתי עדה להם אך לפני שעה קלה, מראות שנחקקו בגוף לא פחות מאשר במוח, מצאו להם סוף סוף פיה להתחבא בה.

במיטה, לאחר שנשטפנו מהאבק והזיעה ושרידי המאמץ, שכבנו זה ליד זה, מביטים בתקרה, שותקים. רק קצות האצבעות של כפות רגלינו נגעו אלה באלה, מסמנים לנו שזה בסדר, שלשתיקה הזאת, ולמרווח הפיסי שהקפדנו לשמור בינינו, אין דבר וחצי דבר עם מה שקורה בינינו. אנחנו פשוט צריכים שקט, ומרחב, לרגע אחד לפחות. ולא, זה לא היה הספייס שבני זוג מבקשים זה מזה (בדרך כלל הגברים מבקשים אותו, בואו נודה בזה) כדי לחשוב או לנשום או לרמוז על מה שכבר הוחלט בלב וטרם נמצאו בשבילו אומץ ומלים. הפעם זה היה צורך אמיתי, מושרש במציאות שאינה של עמית ואינה שלי, מציאות שאין רחוק ממנה מהמיטה הזאת, מהפוך הלבן, מהסדינים המפנים.

איך חוזרים משם אל מה שכן שלו ושלי, אל המציאות שלנו? לא חוזרים, רק משאירים קצה חוט, קו מחבר, חוליה שאינה ניתקת. אגודל נוגע באגודל. קצה הגוף. כפות הרגליים. הגבול האחרון.